נשא-עצירת המסע עבור ההליכה המשותפת 

בס"ד ז' סיון התשס"ו
נשא-עצירת המסע עבור ההליכה המשותפת
פרשת נשא נקראת בשבת הצמודה לחג השבועות, הפרשה ממשיכה את הפרקים הראשונים של ספר במדבר, המתארים את סדר עם ישראל ההולך במדבר, מחולק לשבטים ודגלים, ולארבע מחנות. כאשר המשכן נצב במרכזם והכהנים והלויים שוכנים בארבע רוחותיו. בהמשך מתארת התורה את חלוקת משאות המשכן, ע"י משפחות הלוים בעת מסעות בני ישראל במדבר סיני. התורה קוטעת את תאור סדר חניה של עם ישראל וחנוכת המשכן, ומכניסה שתי פרשיות העוסקות בענין פרטי של חריגים. דהיינו, סוטה ונזיר. הגמרא מסבירה את פשר הענין באומרה: "ר' אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין. אמר חזקיה בריה דר' פרנך, אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך, כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו. שנאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו וסמיך ליה איש איש כי תשטה אשתו" (ברכות, ס"ג.). הגמ' לא מסבירה לכאורה, למה דווקא כאן בין תאור החניה וחלוקת משאות המשכן, לבין קרבנות הנשיאים בחנוכת במשכן, נשתלו פרשיות המעשרות, סוטה ונזיר. הלא ניתן היה לכתוב את פרשיות אלה במקומות אחרים בתורה, בהם מפורטת יותר פרשת תרומות ומעשרות. כגון בפרשת קרח, אשר שם נצטוו ישראל על כ"ד המתנות הניתנות לכהן, ומצוות פרטיות. כאמור: "אני חלקך ונחלתך..ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל: (במדבר, י"ח, כ'). אלא שהתורה באה ללמדינו מוסר השכל לפיו כשהעם או האדם צועד קדימה, חובה עליו לעצור את המסע, להביט גם אחורה אל תוך עמו או אל תוך ביתו. שמא תוך כדי העיסוק בעשיה הגדולה, נפגם העם הפשוט, או התא המשפחתי, למענו מיועדת העשיה הגדולה. דהיינו, רק לאחר שיקום החריגים שבצידי הדרך, יש להמשיך במסע במשותף. להלן יבחנו המסקנות הנובעות פרשיות סוטה ונזיר. ע"פ הנושאים הבאים:
א. הקשר שבין מסע בני ישראל במדבר לבין פרשת סוטה ופרשת נזיר - צירוף החריגים למסע.
ב. דין אשה הסוטה ע"פ המקרא וע"פ חז"ל - שיקום האימון ההדדי בין בני הזוג.
ג. בדיקת הסוטה - מותנה בחפותו של הבעל מביאה אסורה בכל ימיו.
ד. דין הסוטה בימינו - בוטל עקב ריבוי המנאפים, וחרבן ביהמ"ש.
ה. גדולת השלום בין איש לאשתו - הסכמת בני הזוג לבדיקת הסוטה בדך נס, מחזירה את שותפותו של הקב"ה בינהם.
ו. דיני הנזיר - אפשרות לאיש ואשה להתעלות בקדושה מעל קדושתם של כלל ישראל.
ז. דין הנזיר בימינו - בוטל עקב חרבן ביהמ"ק.
ח. הצדדים השווים והשונים שבין הסוטה והנזיר - קשר הופכי ביחס לשיער
ט. הקשר בין נזירות שמשון לפרשת נשא - זוגיותם של מנוח ואשתו.
י. מעשה האשה בצדן - השבת שלום בית ע"י הרשב"י.
הקשר שבין מסע בני ישראל במדבר לבין פרשת סוטה ופרשת נזיר:
הקשר בין פרשת מסעי בני ישראל לבין דיני הסוטה והנזיר הוא קשר הופכי. בתחילה התורה מתארת עם שלם הולך במדבר בסדר מופתי, ולפתע מתגלים במחנה חריגים משני הכיוונים. מצד אחד מתואר מצב של אשה מתוך העם, אשר נחשדת בירידה מוסרית וקלקול הדרך, שבא בעקבות קלקול הקשר בין התא המשפחתי שלה, לבין הקשר עם מצוות התורה. כלומר, משום שבעלה נהג זילות במצוות תרומות ומעשרות השייכות לכהן, "סוף נצרך לכהן על ידי אשתו" (ברכות, ס"ג.). מצד שני מתואר מצב של איש או אשה מתוך העם, אשר מקבלים על עצמם לתקן את הדרך, ע"י עליה בקדושה מעל כולל ישראל. כדי לתקן את החריגה שבתחום הטומאה באמצעות חריגה בתחום הקדושה, כאמור: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". כלומר, גם הסוטה וגם הנזיר יורדים לשני צידי הדרך הראשית. בחברה רגילה, לא היו כלל העם מתעכב בדרכם למען חריגים בודדים. או שבמקרה הטוב הייתה החברה מנסה לעזור לחריגים אלה, ולתת להם אפשרות להשתלב בדרך הראשית, ולהתקדם הלאה מבלי שהדבר יפריע לחברה לשנות את סדר יומה. מיקומן של פרשיות סוטה ונזיר באמצע תיאור המסעות באה ללמד את ישראל, שלמען החריגים בחברה עוצרת כל השיירה, על מנת להעלות את החריגים ל"דרך המלך". לפיכך עצרה התורה את התאור של עם ישראל כולו, ההולך במדבר בסדר מופתי, כדי לשלב גם את החריגים משני הכיווני הדרך הראשית של המחנה, לתוך המשך המסע של כלל עם ישראל, ע"פ דרך התורה. וזאת בטרם חגיגת חנוכת המשכן.
ודע, שלפני פרשת סוטה נכתבה פרשת תרומות ומעשרות, ולאחר פרשת הנזיר נכתבה פרשת ברכת כהנים. נלענ"ד שהקשר בין ארבעת הפרשיות האלו הוא אופן השימוש בממון. בעלה של הסוטה היה עשיר אך קמצן לזולתו, לפיכך לא נתן מעשרות לכהן, ואף לא נזהר בכבוד אשתו. על כן מעשיו הקודמים גרמו לו להביא את אשתו אל הכהן ולהתבזות בפומבי. משום שזלזל בסתר בשתי סגולות התורה המסוגלות לעשירות. לפי שסגולתה של מצות המעשר היא התעשרות כמאמר חז"ל: "עשר בשביל שתתעשר". וכן פירש הרש"י בפסוק הצמוד לפרשת סוטה: "איש אשר יתן לכהן, מתנות הראויות לו. לו יהיה, ממון הרבה" (רש"י-במדבר, ה', י'). "וא"ר חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של האדם, אלא בשביל אשתו. שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי הכי דתתעתרו" (ב"מ נט.). כלומר, גם אם הבעל מכבד את את אשתו, הדבר הוא סגולה לעשירות. לפיכך בא הנזיר אשר ראה סוטה בקלקולה, והזיר את עצמו מן היין. דהיינו, לסמל את רעיון ההסתפקות במועט למען הזולת. לפיכך לאחר פרשת נזיר באה ברכת כהנים לברך את המסתפק במועט למען הזולת. שנאמר: "יברך ה' שיתרבו נכסך. וישמרך שלא יבואו שודדים עליך ליטול ממונך...אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר" (רש"י-במדבר, ו', כ"ד'). וכן אמרו חז"ל: "ת"ר האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו...עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך" (יבמות, ס"ב:). כלומר, לאחר מעשה נזירותו הפומבית ה' מברך את הנזיר ושומר על רכושו.
דין אשה הסוטה ע"פ המקרא וע"פ חז"ל:
על פי פשט המקרא דין אשה סוטה חל על אשת איש אשר נסתרה עם גבר זר, ובעלה חושד שאשתו נטמאה באותה היסתרות. הבעל לא ראה את המעשה, וגם אין עד שיעיד על כך, אלא זו הרגשתו הפנימית. דהיינו, עוברת על הבעל 'רוח קנאה'. כדי לברר את חשדו של הבעל, או לאמת את טענת אשתו, מביא הבעל את אשתו אל הכהן אשר במקדש, ושם נבדקת אשתו החשודה כסוטה, בטקס משפיל אשר נערך לה ע"י הכהן. מקריאה פשטנית זו נראה לכאורה, שהתורה עומדת לצידו של הגבר, ומבזה ומפלה את האשה. משום שטענותיו של הגבר מבוססת על רגש של קנאה פנימי, מבלי שהדבר מבוסס על עובדות. שהרי אף אם אכן נסתרה האשה, אין זה מעיד שהיא גם נטמאה. על בסיס רעוע זה נאלצת כביכול האשה להתבזות בטכס משפיל בבית המקדש, וע"י הכהן שעיקר תפקידו הוא לשרת את האל בקרבנות. במהלך הטכס הכהן הקדוש פורע את שער ראשה של האשה, משביע אותה, ומשקה אותה מים מרים שיש בהם עפר.
חז"ל פירטו את דין אישה סוטה בהרחבה רבה, ותקנו את הרושם ההתחלתי, המובן לכאורה מפשט המקרא. ראשית חז"ל הוציאו מדין סוטה בעל או אשה עוורים או חיגרים או שהגבר הזר הוא נער. בהמשך ביארו חז"ל שאין המדובר ברגש קנאה סתמי שעבר על הבעל. אלא המדובר הוא בבעל אשר חשד באשתו "קודם לסתירה" (רש"י-במדבר, ה', י"ד) עם פלוני, או משום שמועה ששמע, או משום יחסיה המיוחדים לפלוני. במצב זה מביא הבעל שני עדים (הרמב"ם- בראש הלכות סוטה) ומתרה באשתו בפניהם, בהאי לישנא: "אל תסתרי עם פלוני" (רש"י-במדבר, ה', י"ד). למרות התראתו המוקדמת של הבעל, האשה "עברה על התראתו, ואין ידוע אם נטמאת אם לאו" (רש"י-במדבר, ה', י"ד). כלומר, אין המדובר בגחמתו של איש קנאי או בהתייחדות מקרית של אשה כשרה למהדרין. אלא המדובר באשה שנסתרה עם גבר שנחשד קודם לכן ע"י הבעל, חשדו של הבעל היה כל כך מוצק מבחינתו, עד שהביא שני עדים, והתרה באשתו בפניהם שלא תיסתר עם אותו גבר. למרות זאת האישה עברה על התראה בעדים, ושהתה עם אותו גבר בסתר, שיעור זמן אשר בו יכולה היא להיטמא, כאשר על היסתרות זו מעידים עדים. במצב זה לא נותרת לבעל ברירה משום שע"פ ההלכה: "אם שהת עמו כדי טומאה... הרי זו אסורה על בעלה, עד שתשתה מי המרים וייבדק הדבר. ובזמן שאין שם מי סוטה - תיאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה" (הרמב"ם- בראש הלכות סוטה). כלומר, ע"פ חז"ל אין חשדו של הבעל מבוסס עד לכדי הרשעה בבית דין המצריכה עדים לטומאת האישה. אלא שהנסיבות מחשידות את האשה, ולו רק משום התנהגותה המופקרת. על בסיס זה נאלצת המעוניינת להוכיח את חפותה, להתבזות בטכס משפיל בבית המקדש, כפי שבזתה את בעלה בפני עדים. והכהן שעיקר תפקידו הוא לשרת את האל בקרבנות, מתפנה לתפקידו הציבורי של השכנת שלום בית.
ודע, שאת הגבר הזר עמו נסתרה האשה הסוטה אין בודקים. משום שפרשת אשה סוטה, עוסקת במעשה שעשתה האישה למרות התראת בעלה. כלומר, מנקודת המבט של המתרחש בתוך הבית, ביחסים שבין הבעל ואשתו, לפיכך אין מערבבים את הגבר הזר שעמו נסתרה האישה. משום שאין המדובר במעשה ניאוף ודאי שעונשו הוא בבית הדין בלבד. הבאת הסוטה אל הכהן שיפסוק, נובע מן הרצון המשותף של בני הזוג להחזרת האימון ההדדי, ושלום הבית בינהם, באמצעות בדיקת חשדות הגבר כנגד אשתו, ואימות טענת האשה אשר נשבעת לכהן במקדש. לפיכך אין צורך לערב את הגבר הזר, משום שבמידה והתגלה שהאשה נטמאה עם אותו גבר זר, הנואף מקבל את עונשו במקום שהוא נמצא. כאמור במשנה: "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" (סוטה, פ"ה, משנה א').
בדיקת הסוטה:
בדיקת הסוטה מלווה בסמלים חיצוניים המשקפים את מהות העבירה. ראשית, האיש אשר חשד באשתו מביאה אל הכהן, בצירוף קרבן מנחה מקמח שעורים. בהמשך הכהן לוקח מים קדושים מן הכיור בכלי חרס, ומכניס לתוך הכוס עפר מקרקע המקדש. לאחר מכן פורע הכהן את שער האשה, ונותן לידיה את קרבן מנחת השעורים, ומשביע את האשה על דבריה שלא נטמאה, ומזהיר אותה שאם שקרה בדבריה תמות מייד בשתית המים הקדושים, במיתה משונה. האשה נשבעת לכהן שלא נטמאה. ולאחר מכן הכהן כותב את הקללות על מגילת כלף ומכניסה אל תוך המים אשר בכלי חרס, עד שהכיתוב שבתוכה נמחק בתוך המים. בהמשך לוקח הכהן מיד האשה את קרבן מנחת השעורים, מניפו, מגישו לפני המזבח, קומץ מן המנחה ומקטירו במזבח. בסיום התהליך משקה הכהן את האשה את המים שבכלי חרס. התוצאה מתבררת מייד ובדרך נס: אם נטמאה האשה המים גורמים למיתתה המיידית, ואם לא נטמאה האשה המים נכנסים למעיה ולא זו בלבד שאינם מזיקים לה כלל אלא שהאשה מתברכת בלידה קלה, בלידת בנים לבנים וגבוהים.
פרשת סוטה נוגעת אך ורק לחשד הגבר באשתו, ולא להפך. משום שע"פ התורה אין שוויון בין איש לאשתו בתחום חיי המשפחה. שהרי התורה מתירה לגבר להנשא למספר נשים בו זמנית, ואילו את האישה מחייבת התורה להנשא לבעל אחד בלבד. למרות זאת מחייבת התורה את הבעל בנאמנות לאשתו, בטרם יבקש לבדוק את אשתו. וכן אמרו חז"ל: "תניא: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה (במדבר, ה', ל"א), בזמן שהאיש מנוקה מעוון, המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו" (במדבר, ה', ל"א). והרמב"ם הרחיב ופסק: "כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל, אין המים המאררים בודקין את אשתו... שנאמר: ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה (במדבר, ה', ל"א), בזמן שהאיש מנוקה מעוון, האישה נושאה את עוונה" (הלכות סוטה, פ"ב, הל' ח').
דין הסוטה בימינו:
כבר בתקופת בית שני הפסיקו הסנהדרין את דין סוטה, משום ירידת הדורות. וכן מובא במשנה: "משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" (סוטה, פ"ט, משנה ט'):. הרמב"ם מנמק את הסיבה לדברי המשנה, באומרו: "לפיכך, משרבו המנאפים בגלוי בבית שני, ביטלו הסנהדרין את מי המרים, וסמכו על הכתוב בקבלה (הושע ד', יד): לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה, ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הלכות סוטה, פ"ג, הל' י"ט). כלומר, מאחר ורבו הגברים המנאפים, כאמור בהמשך הפסוק: "כי הם (הגברים) עם הזנות יפרדו", לכן הופסקה בדיקת הנשים הסוטות מאחר והבדיקה הפכה להיות בלתי יעילה. משום שאף אם הן נטמאו בדיקת המים לא תשפיע על הנבדקות, לפי שבעליהם מנאפים. כל שכן שבימינו לא ניתן לקיים את דין סוטה הן משום שאין בית מקדש והן משום הפריצות הרבה. לפיכך פסק השו"ע (אבן העזר, סי' קעח, ס"ק ז'): "לא יאמר אדם לאשתו ואפילו בינו לבינה: אל תסתרי עם פלוני...ועכשיו שאין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחרי הקינוי אסורה לו לעולם".
ודע, שבעקבות "ירידת הדורות" התקינו חז"ל תקנות המעקרות את מצוות התורה. כגון: הפסקת דין סוטה הנ"ל, וכן השמיטת הלוואות - התקין הלל את ה"פרוזבול" (תקנה לעשירים). שהמלוה לאיסור ריבית קצוצה - קבעו חכמים "היתר עיסקה" האומר ש"כאילו" אנו שותפים עם הבנק. לבל יראה ובל ימצא של החמץ בפסח - התקינו מכירה "פיקטיבית" לגוי. באותה השיטה התקינו חכמים "היתר מכירה" ש"כאילו" ישראל מוכרים את כל קרקעות המדינה לגוי בשנת השמיטה, ובכך ניתן ההיתר לעיבוד השדות ולאכילת פירות שביעית, או למחמירים נמצא פתרון של "אוצר בית דין". כך גם "חרם דרבינו גרשום" (960-1040) - האוסר ריבוי נשים, וגירוש אשה בעל כורחה. או תקנת גאוני בבל שכל אשה הטוענת שאינה חפצה עוד בבעלה, כופין אותו לגרשה מייד. וכל זה שלא כדיני התורה המקוריים. נלענ"ד שאף בימינו יש המנסים לעקר את מצוות התורה המקוריות, ולשנותם לפי ראות עינהם או לפי דרישות ה"מודרניזציה". כגון: עיקור מצוות עשה של כיבוד אב ואם הכתובה בעשרת הדברות, אשר הרב סעדיה גאון אמר לגביה שהיא כוללת 77 מצוות מן התורה. עיין בהלכות הרב עובדיה יוסף ובניו לפיהם: אין הבן חייב לשמוע לקול הוריו (ילקוט יוסף סי' רמ', רמ"א ס"ק ד, יב, יג, לא).
גדולת השלום בין איש לאשתו:
דין אשה סוטה מתאר משבר חמור בנישואין אשר בו הבעל חושד באשתו שנטמאה עם גבר זר, והאשה אינה נשמעת להזהרות בעלה בענין. לכאורה, יכול היה הבעל מצידו, לוותר על בדיקת אשתו ולפרק את מסגרת הנשואין, בגט וכתובה משום ש"מצא בה דבר ערוה". ואף האשה יכולה לפרק את מסגרת הנשואין, אם אמרה לפני התחלת התהליך: "איני טמאה ואיני שותה", אין כופין אותה לשתות, ותצא בלא כתובתה. כלומר, בדיקת האשה הסוטה מחייבת הסכמה משותפת של שניהם, כאשר לכל אחד מבני הזוג ניתנת האפשרות למנוע את קיומה של הבדיקה אם אינו מעונין בהמשך חיי אישות תקינים. בדין סוטה מעדיפה התורה להחזיר את השלום לבית, לאפשר לבעל ולאשה להמשיך בחיי הנישואין, ולשקם את קשר הנישואין שביניהם. דרך האפשרות של בדיקת האשה במים המרים ע"י הכהן. כאשר אחרי בדיקה זו חוזרת האשה להיות מותרת לבעלה, ומתברכת: "שאם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים (סוטה כו.). בראות התורה את שלום הבית שבין האיש לאשתו כערך עליון, הרחיבה התורה ופירטה את דין אשה סוטה. ובכדי ללמדנו את החשיבות שהתורה מייחסת לאימון ההדדבי בין בני זוג, הדגישה התורה את ייחודה של בדיקת האשה הסוטה, אשר נעשה בדרך נס לאדם פרטי, ולא בהליך משפטי ע"פ עדים וראיות משפטיות. וכן כתב הרמב"ן : "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שי?עשה בישראל". וכן מצאנו שבפרשת אשה סוטה, מתיר ה' למחות את כתיבת שמו על המים, משום ש"גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים" (חולין קמ"א.).
ומובא במד"ר (ויקרא פר' ט'): מעשה באשה אחת שאחרה לשוב לביתה לאחר שהייתה בדרשה של רבי מאיר בעל הנס. כשחזרה לביתה שאלה בעלה: היכן היית? אמרה לו: בדרשה של ר"מ. אמר לה בעלה בכעס שאין לה רשות להכנס לביתה עד שלא תירוק בפניו של רבי מאיר. ישבה האשה מחוץ לבית ולא נכנסה שבת ראשונה, שניה ושלישית. לאחר מכן אמרו לה שכנותיה: בואי עמנו לדרשה של ר"מ. כשנכנסו צפה ר"מ ברוח הקודש את המעשה שהיה לאשה עם בעלה, ואמר כלפי העזרת נשים: האם יש כאן אשה שיודעת ללחוש על העין? (לפי שמי שחש בעינו, היו לוחשים לו לחש מסוים לרפואה, וגם היה צריך לרוק על העין בסוף הלחש). אמרו לה שכנותיה: הנה לך הזדמנות לירוק על ר' מאיר, ותהי מותרת להכנס לביתך. באה האשה לפני ר"מ בפחד, אמרה לו שהיא איננה יודעת ללחוש. אמר לה ר"מ אף על פי כן תירקי בפני שבע פעמים ואני אתרפא מזה. כשעשתה כן, אמר לה ר"מ: עכשיו לכי אמרי לבעלך, אתה אמרת שארוק פעם אחת ואני ירקתי שבע פעמים. לאחר המעשה אמרו לו תלמידיו: "רבי, כך מבזין את התורה? לא היה לך לומר לאחד מאיתנו ללחוש לך"? אמר להם ר"מ: "לא דיו למאיר להיות שוה לקונו? דתני ר' ישמעאל: גדול השלום ששם הגדול שנכתב בקדושה (סוטה, פ"א משנה ד'), אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו". לפיכך גם אני ראוי לי לסבול בזיון כזה עבור השכנת שלום בין איש לאשתו.
דיני הנזיר:
כלל ישראל נצטוו "קדושים תהיו" (ויקרא, י"ט, ב'). בפרשת נזיר מאפשרת התורה לאדם מישראל להתעלות למעלה גבוהה יותר מכלל ישראל, בתוך מסגרת חיים התחומה בזמן קצוב מראש, שבה יכולים כל איש או אישה מישראל להגיע למעלה של "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר, ו', ח'). על הנזיר להתחייב לשלשה איסורים. איסור ראשון: לא לשתות יין או משקה משכר אחר, כולל ענבים, צימוקים חרצנים וקליפות הענבים. איסור שני: לא להטמא למת. ואסור שלישי: לא לגלח את שער הראש. פרישות הנזיר מיין, טומאת מת, וגילוח שיער הראש. מעלה את הנזיר לדרגת קדושה ככהן.
משום שתיית היין מחד גיסא מגבירה מאד את הכוחות הטבעיים הפנימיים. במקביל היא מחלישה את פעולתם של הכוחות הבולמים את ההתפרצות הפנימית. דהיינו, היין מסיר מן האדם את מחסומי הבושה, ואת הביקורת השקולה של השכל הישר. לפיכך קבלת הנזיר להמנע משתיית היין מעידה כי כוונת הנזיר היא להגביר את כוחותיו הטבעיים הפנימיים בעצמו, מבלי להזדקק לאמצעים מלאכותיים כמו יין, או אלכוהול. גם באיסור הטומאה למת מקבל עליו הנזיר להתעלות מפנימיותו, ללא צורך ההשפעה המרסנת שיש לאדם הרגיל בעת פוגשו את המות פנים אל פנים. כמאמר ר"ש בן לקיש: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע...אם מנצחו ומוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה" (ברכות ה.). גם באיסור התספורת מקבל